החלטה בתיק הפ"ב 1025-10-09

בין המבקשת לבין המשיבה התקיימה בוררות בפני עורך דין מ' גלוסקא (" הבורר"), אשר ביום 31.8.09 הוציא תחת ידיו פסק בוררות (" פסק הבוררות").

בתיק הפ"ב 1025-10-09 ביקשה המבקשת אישורו של פסק הבוררות ובתיק הפ"ב 13799-11-09 ביקשה המשיבה כי פסק הבוררות יוחזר לבורר לשם השלמתו בעניינים שעליהם היא הצביעה בבקשתה.

ביום 2.5.10 ניתן פסק דין בתיק הפ"ב 13799-11-09 שלפיו התקבלה בקשת המשיבה בחלקה, ופסק הבוררות הוחזר לבורר לשם השלמתו, כאמור בפסק הדין. בסיפא של פסק הדין נאמר שלאחר שתינתן החלטת הבורר תוכל המבקשת לתקן את בקשתה לאישור פסק הבוררות שהוגשה בתיק זה.

עתה שבה המבקשת ועותרת לאישורו של פסק הבוררות והמשיבה מתנגדת לכך, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקשת טוענת כי לאחר שניתן פסק הדין חזר העניין אל הבורר, ובעקבות כך הוא קיים שתי ישיבות אשר לא היה בתוכנן כדי לשנות את פסק הבוררות (סעיף 13 לבקשה). המבקשת טוענת עוד כי היא פנתה לבורר וביקשה את הכרעתו לאור ההנחיה שניתנה בפסק הדין, אלא שבשתי החלטות שיצאו תחת ידי הבורר, מיום 24.7.11 ומיום 5.9.11, דחה הבורר את בקשותיה ומכאן עתירתה לאישור פסק הבורר, כפי שזה ניתן ביום 31.8.09.

עיקר טענת המשיבה היא שהמבקשת איננה מדייקת בתיאור ההליכים שהתנהלו בפני הבורר בעקבות פסק הדין. לטענתה, לאחר שהעניין הוחזר לבורר הוא קיים דיון ביום 12.7.10, שבעקבותיו ניתנה ביום 9.12.10 החלטה המסכמת את תוכנו, וכלשון הבורר: "... הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי עמותת מנוחה נכונה (המשיבה, א"ק) תשלם לאחוזת קבר בע"מ (המבקשת, א"ק ) להשלמת המגיע ממנה על פי פסק הבוררות סך של 172,576 ש"ח, אשר ישולם עד ליום 25.12.10" (ההדגשה הוספה, א"ק) . במאמר מוסגר יצוין שאין מחלוקת בין הצדדים שהמשיבה שילמה למבקשת את הסכום הנ"ל.

על אף שהושגה הסכמה, המייתרת את הצורך להכריע במחלוקת כלשהי בין הצדדים, הוסיפה המבקשת לפנות לבורר על מנת שיתקן או ישלים את פסק הבוררות, אלא שהבורר סירב. ביום 24.7.11 נתן הבורר החלטה שבה הוא ציין, בין השאר, כי פסק הבוררות אינו ניתן עוד לאישור או לביטול מפני שהוא אושר בחלקו והוחזר אליו לשם השלמתו. הוא הוסיף וציין כי לא ניתן פסק בוררות מתוקן ומשלים מפני שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר אופן ביצועו של פסק הבוררות. על רקע זה דחה הבורר את בקשתה של המבקשת, ולאחר שכאמור היא פנתה אליו שוב ונדחתה שוב (החלטת הבורר מיום 5.9.11, נספח 5 לבקשה) היא שבה ועתרה לאישור פסק הבוררות.

המבקשת מסתמכת על תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות תשכ"ט - 1968, המורה כי המשיב בבקשה לאישור פסק בוררות רשאי להתנגד לה בדרך של בקשה לביטולו, ואם לא יתנגד - "יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין". לכאורה, וזו גם טענתה של המבקשת, לשון תקנה 10 משמיעה שאין לבית המשפט שיקול דעת אם לאשר את פסק הבוררות אם לאו, אלא שהמחברת ס' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל, כרך ב' (מהדורה רביעית מיוחדת - 2005) מביעה דעה שונה. לדעתה, הוראת סעיף 23(א) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968, שלפיה " בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות;..." משמעה כי גם באין התנגדות לבקשה לאישור הפסק, נותר בידי בית המשפט שיקול דעת אם לעשות כן אם לאו, וכדבריה, "הייתי אומרת, שרשאי בית המשפט אך לא חייב" (בע' 914, ההדגשות במקור).

אלא שאין די במסקנה שלבית המשפט יש שיקול דעת לדחות בקשה לאשר פסק בורר, ויש לבחון גם את השאלה אם ראוי לעשות כן במקרה הנוכחי. דומני שהחלטת הבורר מיום 24.7.11, כמו גם הנימוקים שהעלתה המשיבה, מספקים מענה לשאלה זו.

בהחלטתו האמורה הצביע הבורר על כך שלאחר שפסק הבוררות הוחזר אליו, קיימו הצדדים דיון והגיעו למסקנה בדבר אופן ביצועו. משום כך פסק הבוררות אמנם לא תוקן ולא הושלם, אולם הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים לאחר שניתן פסק הדין ייתרה את פסק הבוררות והוא איננו ניתן עוד לאישור מצד אחד או לביטול מצד אחר. ברוח זו ממש טוענת גם המשיבה, שההסכמה שהושגה בין הצדדים ואשר השתקפה בהחלטת הבורר מיום 9.12.10 מהווה חיץ בין פסק הבוררות לבין ההליך הנוכחי ומחייבת את התוצאה של דחיית הבקשה.

לכך מצטרפת גם עמדתו של הבורר, שבכל הכבוד אני שותף לה, שהוא סיים את מלאכתו ואין הוא יכול עוד לתת פסק בוררות משלים או מתוקן שניתן לאשרו בעקבות פסק הדין ועל יסוד הבקשה הנוכחית.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

התלבטתי אם לחייב את המבקשת בהוצאות ולאחר ששקלתי את הדבר החלטתי, לא בלי היסוס, שלא לעשות כן.

ניתנה היום,  כ"ח שבט תשע"ב, 21 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: